יחזקל מרדכי ז”ל
בן שמחה ויחזקאל
נולד בבאר שבע
בי”ט בשבט תשכ”ב , 24/1/1962
התגורר בבאר שבע
שרת בחיל החימוש
נפל בעת שירותו
בט’ באדר תשע”, 3/3/2012
מקום קבורה: באר שבע
הותיר: אשה – מרים, חמישה ילדים, אחים ואחיות

 

קורות חיים

מוטי, בן ליחזקאל ושמחה, נולד ב-י”ט בשבט תשכ”ב (24.1.1962) בבית החולים סורוקה בבאר שבע, אח לגדעון, אהובה, שוש, דוד ז”ל, נעומי, מזל, ואהרון. מוטי גדל והתחנך בעיר באר שבע, ספג ערכים של אהבת העם והמולדת, רגישות והתחשבות בזולת.

מוטי למד בבית הספר “מעוז א” ותמיד התבלט בחברת הילדים והנוער, וכבר בגיל זה גילה את היצירתיות והסקרנות. המשיך את לימודיו בכפר הנוער הציוני “ניצנים” בעיר אשדוד, עד כיתה י’ למד לימודים ריאליים. מכיתה יא’ למד במגמת מכונאות ימית. בכפר הנוער “ניצנים” הכיר חברים חדשים, מהם כאלה שנשארו חבריו עד מותו. מוטי היה בולט מבין התלמידים בשובבותו, והיה מקובל ואהוב, חבר אמת, אינטילגנט, נדיב וטוב לב, יועץ ומחבר בין הבריות, יחיד ומיוחד. חבריו כינו אותו: “מדען” לאור רצונו העז לדעת ולחקור ולגלות “עולמות חדשים”, והיה מודל לדוגמא ולחיקוי בקרב הסובבים אותו. התחביבים האהובים על מוטי היו: סודוקו, תשבצים, שחמט, צפייה בכדורגל, ליווי למשחקים חוץ ופנים את בנו אור בן ה-17. מעודד מן הקהל את הקבוצה. אהב לצפות בערוץ המדע ונשיונל גיאוגרפיק. אהב מאוד להקשיב לשיריו של שלמה ארצי, וחלומו לשיר עימו שיר לא התגשם.

במהלך שירותו הצבאי הכיר מוטי את מרים, על ידי שידוך בין הדודות (שדרה ורגונס ז”ל). הקשר החל במפגש בבית הוריה של מרים, בנוכחות הדודות, וכבר אז הפגין ביטחון והרגיש כבן בית. מוטי שבה את לב הוריה ואחיה בחינניות והומור, ועבר להתגורר בביתם לאחר תקופה קצרה. לאחר היכרות של כחצי שנה, ואהבה גדולה נישאו מוטי ומרים בשנת 1986 באולמי “נרקיס” המפוארים, בפאר והדר ושמחה עצומה. זו היתה חתונה ראשונה בבית משפחת מרים והשמחה היתה גדולה.

למוטי ומרים נולדו 5 ילדים. הילדים השלימו את המשפחה ויצרו את הקן המשפחתי הקטן והחם שלהם בביתם ברמות בבאר שבע. בשנת 1987 נולד בנם בכורם חזי (חן). בשנת 1989 נולד ילדם השני שלומי. בשנת 1994 נולד ילדם השלישי אור. בשנת 1999 נולדה ביתם הרביעית שובל. בשנת 2001 נולד דור בן הזקונים. בשנת 1980 התגייס מוטי לצה”ל ושירת ב”גוש מגן” כנשק. בשנת 1984 השתחרר מהצבא. ליבו תמיד היה עם הצבא, אהב את התפקיד, וציפה בכיליון עיניים להכנס לקבע. בשנת 1985 החל את שירותו בקבע בבסיס “חיון”. בשנת 1989 שירת ב”מחנה נתן” בבאר שבע. ב-1991 שירת ביחידות “גבעתי”: פלס”ר, גדס”ר ומפח”ט גבעתי. ב-2005 נבחר כנגד מצטיין, וטס לטיול ברחבי אירופה היפה. בשנת 2007 בתאריכים 8-13/7/2007 יצא מוטי למשלחת “עדים במדים” לפולין ובגאווה נשא את דגל ישראל וצעד יחד עם כל חבריו למשלחת.

במהלך כל תקופת ההיכרות ועד יומו האחרון אנו זוכרים את מוטי כאיש משפחה חם ודואג, אע”פ שאופי השירות שלו היה בבית רק בסופי שבוע. היה מעניק חום ואהבה, בעל תומך ודואג לתא המשפחתי שהקים בשתי ידיו הגדולות. יד שיש בה חום ואהבה הן לילדיו, לאישה, לחברים, לאחיו ואחיותיו, לדודים ובעיקר לחיליו, שקראו לו אבא כשהשתחררו, ועד היום שומרים על קשר גם לאחר מותו עם ילדיו. בימיו האחרונים כינה מוטי את אשתו מרים “המלכה שלי” כל בוקר העיר אותה בהודעות SMS ומרים כינתה אותו “המלך שלי”. בשנת 2007 אובחן במחלה קשה ולאחר מאבק עיקש כ-5 שנים נפטר בתאריך ט’ באדר תשע”ב (3.3.2012)

“אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא הלך ובמושב ליצים לא ישב…..” (תהילים א’-א)

כפיר דהרי ז”ל

בן דליה ועזרי
נולד ביבנה
בי”ז באב תש”נ , 8/8/1990
התגורר ביהוד
שרת בחטיבת גבעתי
יחידה: גדס”ר 846
התגייס ב30/5/2010
נפל בעת מילוי תפקידו
בכ”ח באב תשע”ג , 4/8/2013
בן 23 בנפלו
מקום קבורה: רחובות
הותיר: אשה ובן – אושר, הורים, אחים ואחיות

קורות חיים

זה היה ביום קיץ לוהט הגעתי לאוויר העולם ב-י”ז באב תש”נ (8.8.1990) בשעה 14:30 בן בכור לאימי בבית חולים “קפלן” ברחובות.

את ילדותי העברתי ביבנה. היתה לי ילדות רגילה. עד גיל שנתיים הייתי אצל מטפלת, אמא אומרת שכשהילד לא הולך לבד ועושה את הצרכים שלו לא שמים אותו בגן, אולי זה נכון ואולי לא. בגיל שנתיים הייתי בגן אצל רחל וריקי, בגיל שלוש עד חמש הייתי בגני עירייה ביבנה, כיתה א’ בבית הספר “סיני” ביבנה.

בכיתה ב’ עברנו לקרית עקרון .עד כיתה ו’ למדתי בבית ספר “אוהל-מאיר”, עד היום אני בקשר עם המורה שלו שלימדה גם את האחים שלו. “ילד יפה אוהב לצחוק ולשיר בכל זמן אפשרי”.

לפני 10 שנים עשתה אחותו עבודת שורשים וזה מה שכפיר אמר לה לרשום: “כשאני מאושר אני שמח, משחק כדורגל ואוהב לשיר. כשאגדל אני רוצה להיות זמר. כשאני עצוב אני בוכה, כשאני משועמם אני משחק בכדור אפילו בבית. אני אוהב לשחק כדורגל, לשיר, לאכול בורקס ,פיצה ושניצל.

התכונות שלי הם: אוהב לעזור לזולת, אוהב את עצמי, מתרגז מהר מאוד ואוהב את האחים שלי.

כן…זה היה כפיר ילד עצמאי.

כשהיה צריך להתגייס לצבא לא כל כך רצה ודחה את השירות. גם כשהתגייס לא היה לו קל עד שהגיע למפקד שהוא כל כך אהב, שרון, שהיה בשבילו כל עולמו. “המפקד אמר, המפקד ביקש, אז צריך לעשות”.

ב-25.6.2012 בחתונה של אחותו ענבל ירדו כפיר ורעות למשרדים של האולם כדי לקבוע תאריך חתונה. הם התחתנו ב-13.9.2012. ב-13.1.2013 נולד בנם הבכור אושר, שהילד הזה היה כל עולמו, לא היה עוזב לשניה, כפיר מטפל, כפיר שומר, ואף אחד אחר לא יודע כלום חוץ ממנו. כל חופש שרק היה לו מהצבא או היה יכול לצאת היה מגיע להיות עם אושר שלו.

ב-4.8.2013 נסע כפיר באוטובוס בדרך לבסיס ותאונת דרכים קטלנית קטעה את חייו. הוא השאיר את רעות בהריון בחודשים הראשונים ואת בנם אושר בן ה-7 חודשים.

ב-25.2.2014 נולד בנם השני טוהר, השם שכפיר בחר (רק שחשב לקרוא כך אם זאת תיהיה בת). רעות רצתה לשמור ולהוקיר את הבקשה האחרונה של כפיר לכן קראה לו טוהר.

אהוב שלנו כל הזמן השירים שלך מתנגנים אצלנו לעולם לא נישכח יפה שלנו.

אוהבייםםםםםם!!!!!

סמל עידו סדן ז”ל
בן דרורה ורפי
נולד בכרמיאל
ב-כ”א בחשוון תשמ”ו , 5/11/1985
התגייס ב 29.3.2004-
התגורר ברחובות
נפל בעת שירותו
ב-כ”ט באדר ב’ תשס”ה , 9/4/2005
שרת בחיל חימוש, חטיבת גבעתי
יחידה: גדס”ר 846
מקום נפילה: רחובות
באזור: מרכז הארץ והשפלה
נקבר ברחובות
הותיר הורים, שני אחים ואחות

קורות חיים

עידו נולד בעיר כרמיאל ובגיל שנתיים ושמונה חודשים עבר עם משפחתו להתגורר בעיר רחובות. בביה”ס היסודי “רמת אלון”, בו למד, התגלה עידו כילד בעל כשרונות ויכולות למידה גבוהות.

את לימודיו העל יסודיים (חטיבת ביניים ותיכון) המשיך בקרית החינוך ע”ש “דה שליט” ברחובות, במגמת מחשבים. חבריו תארו אותו בספר המחזור כ”ילד עקשן, רציני – אצלו הגיטרה זה באופן מקצועי”… שני תחומים היו מרכז עולמו – מוסיקה ומחשבים. את עולם המוסיקה גילה בגיל 9, עת קיבל מדודתו גיטרה קלאסית ומהר מאוד – תוך לימוד עצמי ואחר כך באופן מקצועי – עבר לגיטרה החשמלית. היתה לו היכולת לנגן מוסיקה עפ”י שמיעה בלבד וזאת אף מבלי ללמוד תווים. המוסיקה שלו היתה מגוונת – מקלאסית עד רוק כבד. בביה”ס היה חבר בהרכב מוסיקלי שניגן והופיע בארועים שונים.

אהבתו לעולם המחשבים החלה כשקיבל את המחשב הראשון שלו ובתחום זה בחר להמשיך בתיכון במסלול של 5 יח’ לימוד. גם לאחר סיום לימודיו התיכוניים, כאשר המתיןלגיוסו, המשיך ללמוד באופן עצמי תחומים שונים ונוספים שאותם לא למד בביה”ס – הכל על-מנת שיוכל להתקבל ליחידת מחשבים צבאית, דבר שלא קרה מפאת הפרופיל הגבוה שלו.

עידו גוייס לצה”ל בתאריך 29/03/2004 לחיל החימוש, במסלול יעודי לקצונה. הוא עבר קורס מקוצר לנשקים והוצב לסיפוח כמאחזק נשק קל בגדוד “שועלי שמשון” שבחטיבת “גבעתי” בפיקוד דרום. הוא התאהב במקום ובאנשים, דבר שגרם לו להתלבט קשות האם להמשיך במסלול היעודי לקצונה. עידו היה חברותי מאוד, בעל קשת רחבה ומגוונת של חברים – החל מביה”ס, דרך הצבא וכלה בקהילת האינטרנט, בה היה פעיל במיוחד. חבריו אומרים עליו, כי היה אחד מהטובים, יחיד במינו ובדורו! מפקדיו מעידים עליו, כי היה חייל בעל רמה אישית גבוהה, רציני וממושמע, שהתנדב לכל משימה. הוא ביצע את המטלות שניתנו לו על הצד הטוב ביותר, תוך שהוא שואף ללמוד ולהתקדם.

בבוקרו של יום שבת, כ”ט באדר ב’ תשס”ה, 09/04/2005 , נהרג עידו בתאונת דרכים. הוא ישב במושב האחורי במכונית פרטית בה נהג חברו, חגור בחגורת בטיחות. העתונות סקרה בהרחבה את נסיבות האסון. חבריו של עידו הקימו אתר אינטרנט לזכרו, המתעד תחנות שונות בחייו ומכיל דברי הספד ומילות פרידה, שכתבו לו כל אוהביו.

רב”ט משה שיקו לוי ז”ל

בן מרים ואברהם
נולד בפתח תקוה
ב-ו’ באדר תשכ”ז , 16/2/1967
התגייס ב 24.1.1985-
התגורר בפתח תקוה
נפל בעת מילוי תפקידו
ב-כ”ג בכסלו תשמ”ו , 5/12/1985
שרת בחטיבת גבעתי, חיל החימוש
יחידה: אוג’ 560
מקום נפילה: מזור
באזור: מרכז הארץ והשפלה
נקבר בפתח תקוה – סגולה
הותיר הורים ושתי אחיות – ורד ואיילת

קורות חיים

משה (שיקו) בן מרים ואברהם. נולד ביום ו’ באדר א’ תשכ”ז ( 16.2.1967 ) בפתח-תקווה ובה סיים את חוק לימודיו, תחילה בבית-הספר היסודי ‘עין גנים’ ובתיכון מקצועי “עמל” א’ במגמת מכונאות רכב. השתלם בבית הספר המקצועי “אורנים” בכפר סבא. היה חניך בתנועת “הנוער העובד והלומד” ושחקן כדורגל בקבוצת הנוער של “הפועל” פתח- תקוה.

בשלהי חודש ינואר 1985 גויס משה לשירות חובה בצה”ל. הוא סיים טירונות והוצב בחיל החימוש. משה נשלח לבסיס הדרכה של חיל החימוש לקורס מכונאי נגמ”ש, ובסיומו הוצב לשרת בתפקיד מכונאי נגמ”שים בפלס”ר. לדברי מפקדיו היה מסור מאוד לעבודתו, הוגדר כ”משקיען” והקדיש את כל זמנו לתפקידו ולעבודתו. לאחר תקופה קצרה הועלה לדרגת רב”ט.

היה נער יפה תואר, עליז ורקדן מעולה. נכון היה לבוא בכל עת לעזרת בני משפחתו וחבריו.

ביום כ”ג בכסלו תשמ”ו ( 5.12.1985 ) נפל משה בעת מילוי תפקידו. הוא נספה בפעילות חבלנית עוינת. בדרכו לביתו מהיחידה שבה שירת נחטף על-ידי מחבלים. הוא נאבק עם תוקפיו, שהיו חמושים, אך אלו גברו עליו.

משה הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בסגולה בפתח-תקווה. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות – ורד ואיילת.

בן תשע-עשרה היה משה בנופלו.

שר הביטחון דאז, יצחק רבין, השתתף באבל המשפחה וכתב: “רב-טוראי משה לוי נתן את חייו למען מולדתו. הוא נרצח בידי מחבלים, בדרכו לחופשה, באזור מושב מזור שליד פתח תקווה. משה ז”ל שירת בפלס”ר ונמנה על חיילי חיל החימוש. הוא היה חייל למופת. שקט, נעים הליכות וטוב-לב, אהב לסייע לחבריו ואהוב על כל מי שהכירו”.

במכתב ניחומים למשפחה השכולה, כתב מפקד היחידה: “משה שירת בפלוגה כמכונאי. היה ממושמע ורציני ושימש דוגמה לחיילים האחרים. מילא כל משימה וכל תפקיד שהוטלו עליו בצורה מושלמת. היחידה היתה לביתו השני של משה וכך היא תישאר לכם. תמיד תוכלו לבוא ולזכור את בנכם יחד אתנו”.

אברהם עמרם אורקו ז”ל

בן אצדה ותפרה
נולד באשקלון
בי”ח באדר תשמ”ד , 22/03/1984
התגורר בבאר שבע.
שירת כלוחם בגדוד שקד, השתחרר ולאחר מכן חזר למפקדה של הגד”סר
נפל בעת שירותו.
בן שלושים ושתיים בנופלו.
הובא למנוחות ב כ”ז חשוון תשע”ז
28/11/2016
מקום קבורה: בית העלמין הצבאי באר שבע
הותיר: הורים ושתי אחיות.

קורות חיים

בלידתו נקרא התינוק אברהם, אך מגיל צעיר נוסף לו השם עמרם ובשם זה, ואף בכינוי “עמי”, הכירוהו. כשעמרם היה בן עשרה חודשים עברה המשפחה לבאר שבע ובעיר זו הוא גדל, במשפחה חמה ואוהבת, עם אם שהשקיעה בילדיה את כל כולה. עמרם, ילד יפה, נבון ושובב, החל את לימודיו בבית הספר היסודי “גבים” בבאר שבע. הוא בלט הן כילד חברותי, מי שתמיד היה מוקף בחברים, והן כתלמיד מצטיין המשמש דוגמה לכולם, כפי ששמעה אימו מהמחנכת שלו פעמים רבות.

בתום לימודי היסוד עבר עמרם ללמוד בחטיבת ביניים בקיבוץ חצרים הסמוך לבאר שבע. הוא התאקלם במקום בקלות, ועד מהרה בלט כתלמיד טוב וכנער חברותי ורב קסם. בתום כיתה ח’ עבר עמרם ללמוד בירושלים בתנאי פנימייה. הוא למד במכללת “אורט” בגבעת רם, שם פנה למגמת אלקטרוניקה, וגר בפנימיית “כרמית” בהרי ירושלים, סמוך לעין כרם, מקום בו התחנכה גם אחותו הבכורה (כיום – פנימיית “עין כרמית”).

בירושלים, כהרגלו, עמרם התאקלם בקלות ועד מהרה היה לאחד ממנהיגי התלמידים, שרבים רצו להיות בקרבתו. הוא גדל והיה לבחור גבוה מאוד, תמיר ובולט בחבורת הנערים שסבבו אותו.

בתום לימודיו, לקראת גיוס, הודיע עמרם על רצונו לתרום למדינה ולהיות חייל קרבי. בני משפחתו ניסו להשפיע עליו שלא יתגייס לשירות קרבי, בשל היותו בן יחיד, אך הוא סירב בתוקף וביום 25.11.2002 התגייס לצה”ל והחל את שירותו כלוחם בגדוד שקד בגבעתי.

עמרם, שבצבא דווקא זכה מחבריו לכינוי אבי, בלט כחייל מצטיין, חרוץ ובעל מוטיבציה, מסור ונאמן, ובמהרה נשלח לקורס פיקודי. משסיים את הקורס בהצלחה התקדם לתפקיד מפקד כיתה, ובהמשך לסמל מחלקה. במהלך השירות הוא היה מעורב בכמה היתקלויות ומבצעים, בעיקר באזור רצועת עזה, בהם הוכיח תפקוד למופת גם תחת תנאים קשים ואחרי שאיבד חברים. לאורך שנות השירות הוא קיבל כמה תעודות הצטיינות והוקרה ממפקדיו. גם המשפחה, שבתחילה ביקשה שלא יגיע לשירות קרבי, ידעה לתמוך בעמרם לאורך שירותו והייתה גאה בו עד מאוד.

עם שחרורו מצה”ל החל עמרם לעבוד בחברת אבטחה. כעבור חודשים אחדים החליט שרצונו לחזור למדים, בקשתו נתקבלה והוא החל שירות קבע בצבא. רב-סמל ראשון עמרם החל את שירות הקבע שלו בחיל השלישות כקצין ניהול של סיירת גבעתי. אחר כך מונה לתפקיד רס”ר בחיל הרפואה בצריפין, ומשם המשיך לתפקיד רס”ר גדוד הסיור של חטיבת גבעתי. עמרם אהב את הצבא ואת תפקידיו, היה בעל שאיפות וחדור מטרה, הירבה להתנדב ובמהלך עשר שנות שירותו בקבע זכה להשתתף כמה פעמים כדגלן בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות ובטקסים ממלכתיים נוספים.

עמרם בנה את ביתו בבאר שבע. הוא היה איש משפחה חם ואוהב, שהרעיף אהבה ופינוקים על אחייניו ועל בני דודיו הקטנים. אדם שמח וחייכן תמיד, אהוב ואוהב, אשר הירבה לעסוק בנתינה ואשר מעשי חסד ורוחב יד היו ממאפייניו הבולטים.

עמרם היה מחובר מאוד לשורשיו ולמורשת העדה האתיופית, הקפיד להכיר את השפה, המוזיקה, ההיסטוריה והמנהגים של אבותיו. בשעות הפנאי הוא הירבה לבלות עם בני משפחה וחברים, אהב לצפות בסרטים ולהאזין למוזיקה ועסק הרבה בספורט – בין היתר השתתף בכמה ריצות מרתון לאורך השנים.

ספד מפקדו של אברהם-עמרם: “אברהם היה אדם ונגד משכמו ומעלה והיה דמות מובילה ומשמעותית בגדוד. הוא מילא את תפקידו בחריצות ובמסירות, מתוך אכפתיות ונאמנות. אברהם היה מהדמויות הבולטות בגדוד, אהוב על הכול ומוערך על ידי הסובבים אותו.